תפריט
פשוט
italy
ונציה היפה, שנמצאת במחוז ונטו (Veneto) שבצפון איטליה, ידועה, מעבר להיותה עיר תיירותית בולטת וחשובה מאד, גם כיעד רומנטי. זוהי עיר עם עבר היסטורי עשיר, עיר שנבנתה במקור על מאה איים קטנים בים האדריאטי. במקום כבישים, מסתמכת ונציה על סדרה של נתיבי מים ותעלות, שהופכים אותה לבין הערים האירופאיות היותר מיוחדות. ביקור בוונציה הוא חוויה לכל החושים, ובייחוד אם מגיעים אליה בתקופת פסטיבל המסכות (אך, לא רק). העבר שלה ניכר בכל פינה בה כמעט וקשה שלא להתרשם מהבתים, מהתעלות, מהגשרונים שחוצים אותם ובאופן כללי – מהאווירה שבה, ששונה מזו שבכל מקום אחר באיטליה, או בעולם.
יש מגוון רחב מאד של אטרקציות בוונציה וזו גם הסיבה מדוע מרבית המטיילים מקדישים לה יותר מיום, או יומיים. אפשר ללון בוונציה עצמה או במקומות שסמוכים לה וליהנות מחופשה נפלאה. זוהי עיר שמתאימה לכל סגנון וסוג של חופשה, למשפחות עם ילדים, לזוגות שמחפשים את הרומנטיקה, למטיילים סקרנים וגם לפנסיונרים שמעוניינים הפעם בטיול רגוע ושלו יותר.
כיאה לעיר שנוסדה במאה החמישית לספירה, ונציה היא עיר של היסטוריה. עיר עם עבר מפואר מאד, כאמור, עיר שסיפורה גדוש בשינויים וגם לא מעט טלטלות. בוונציה ישנו מרכז היסטורי, הנחשב לאחד ממוקדי המשיכה של התיירים, ולא בכדי. אפשר למצוא בו מבחר של אתרים היסטוריים, נקודות עניין חשובות מאד ומבנים עתיקים במיוחד.
זוהי, אולי, אחת האטרקציות הידועות ביותר של ונציה וגם סימן ההיכר שלה. כיכר סן מרקו, שבה נמצאת קתדרלת סן מרקו המרשימה, היא הכיכר היחידה בוונציה שנוסדה במאה ה-9 לספירה. היא כוללת שטח של 14,500 מ”ר והיא מעוצבת בסגנון אדריכלי שהיה אופייני לתקופת הרנסנס. זוהי כיכר שהם לב ליבה של העיר, היכן שהתקיימו ועדיין מתקיימים אירועים מסוגים שונים, לרבות אירועים דתיים חשובים. קתדרלת סן מרקו שנמצאת בה ומזוהה איתה, נבנתה במאה ה-9 גם כן והיא דוגמא לאדריכלות הביזנטית המפוארת. היא צופה אל הכיכר ומחוברת לארמון הדוג’ה – ארמון דוכס ונציה (Palazzo Ducale di Venezia).
הארמון המפואר הזה, שמעוצב בסגנון גותי ונציאני, הוא אחד מציוני הדרך העיקריים של העיר וגם יעד תיירותי בולט מאד בוונציה. הוא היה מקום מושבו של הסמכות העליונה של הרפובליקה הוונציאנית לשעבר, הוא שימש בתקופה מסוימת כאתר בית משפט ואפילו כבית כלא והוא נוסד בשנת 1340, כאשר במהלך מאות השנים שלאחר מכן הוא עבר לא מעט שינויים, הרחבות וגם שיפוצים. הארמון הפך למוזיאון בשנת 1923 ומאז נחשב לאטרקציה פופולרית בעיר.
זוהי אחת הכנסיות המפוארות והמרשימות ביותר בוונציה, אחד מסימני ההיכר של העיר. היא נמצאת מול כיכר סן מרקו, בין תעלת ג’ודקה לתעלה הגדולה. בעקבות מגפה גדולה שפשטה בוונציה בקיץ 1629 הוחלט להקים את הכנסייה ובניסיון לעצור אותה. מיקומה נבחר מתוך שמונה מיקומים שונים והצריך הריסת מבנים קיימים. בנייתה של הכנסייה הושלמה בשנת 1681 והיא רחבת היקף. היא ניצבת על מאה אלף יתדות עץ ששקועות באדמה וחזיתה מורכבת מאבן. חלקה הפנימי של הכנסייה מעוצב בסגנון ביזנטי וכיפתה נראית בקו הרקיע היפהפה של ונציה.
הן נחשבות לאייקון הבולט ביותר בוונציה וקשה שלא לראות אותן כמעט בכל מקום בעיר. התעלות של ונציה הן אטרקציה בפני עצמה, כאשר התעלה הגדולה היא אחד “הנתיבים” העיקריים לתנועה בעיר. קצה אחד של התעלה הזו מוביל ללגונה שליד תחנת הרכבת סנטה לוצ’יה (Santa Lucia) ואילו הקצה השני שלה מוביל לסן מרקו. בין שני הקצוות הללו יוצרת התעלה צורת S הפוכה ועוברת בין מחוזותיה המרכזיים של ונציה. אורכה הכולל של התעלה הוא 3.8 ק”מ ואילו רוחבה בין 30 ל-90 מטרים (תלוי במיקום עצמו). העומק הממוצע שלה הוא 5 מטרים. על גדותיה של התעלה תוכלו לראות בניינים עתיקים, מהמאות ה-13 עד ה-18, המספרים את סיפורה עתיק היומין של העיר, כמו גם את סיפור התרבות ובעיקר האמנות שבה. עד המאה ה-19 חצה את התעלה גשר אחד (שכן רוב התנועה בעיר עוברת לאורך התעלה ולא מעבר לה) – גשר ריאלטו (Rialto) ובהמשך נוספו לו שלושה גשרים: Ponte degli Scalzi, Ponte dell’Accademia והגשר, ששנוי במחלוקת, Ponte della Costituzione, שנבנה בשנת 2008 ומחבר את תחנת הרכבת לפיאצה רומא, אחד המוקמות הבודדים ברומא, אליו מורשים אמצעי התחבורה השונים להיכנס.
מתוך ארבעת הגשרים שחוצים את התעלה הגדולה של וונציה, גשר ריאלטו הוא העתיק ביותר. הוא נבנה בשנת 1173 ונחשב כיום לאחד ממוקדי המשיכה הבולטים בעיר. ממש בסמוך לגשר אפשר לראות כמעט מדי יום גונדולות, שיוצאות מאותה נקודה, כשעליהן תיירים, לשייט לאורך התעלה. גם זו אטרקציה בפני עצמה, שאהובה על זוגות רומנטיים בעיר ועל תיירים בכלל, והזדמנות לחוות את ונציה מכיוון קצת אחר וליהנות מפסק זמן של ממש. בשנת 1503 נשקל הרעיון לבנות אותו מחדש וכשנתיים לאחר מכן ביקשו הרשויות היתר לחדש אותו. בנייתו של הגשר הנוכחי שאנו רואים כיום החלה בשנת 1588 והושלמה בשנת 1591 והוא דומה לגשר העץ המקורי. הנדסת הגשר נחשבה באותן שנים לנועזת מאד וניבאו לה לא מעט שחורות. בסופו של דבר הוכתר העניין כהצלה גדולה והגשר הפך לאחד האייקונים הארכיטקטוניים הבולטים והחשובים של ונציה.
סן ג’ורג’יו מג’ורה היא כנסייה בנדיקטינית מהמאה ה-16 שנמצאת על אי באותו השם. הכנסייה, שתוכננה על ידי אנדראה פאלאדיו, נבנתה בין השנים 1566-1610 והיא מביאה אל חזית הבימה את סגנון הרנסנס קלאסי, עם הפיתוחים המיוחדים שבה והשיש המבריק שלה, שבוהק מעל המים הכחולים של הלגונה, מול פיאצה סן מרקו. הכנסייה הזו נבנתה לאחר שכנסייה ומנזר שהיו באותו מקום נהרסו כליל בעקבות רעידת אדמה. המבנה כולו הושלם ואושר בשנת 1566 ואבן היסוד שלו הונחה בנוכחות האפיפיור באותה השנה. עיטור הפנים שלה הושלם לאחר מכן וכך גם כמה אלמנטים נוספים שבה.
הגטו היהודי הוא אחד האזורים היותר מיוחדים שבעיר, ששימש, מאז המאה ה-16, כמקום מגוריהם של יהודי ונציה. הוא נחשב לאחד מרובעי המגורים של היהודים העתיק ביותר בעולם וביקור בו לוקח לכמעין מסע בזמן. במרכזו של הגטו יש כיכר רחבה ובה באר עם תבליט של אריה, המסמל את שבט יהודה. שניים מתוך חמשת בתי הכנסת שבגטו פועלים עד היום ובעת הביקור בו אפשר למצוא גם מוזיאון, כמה מוסדות חינוך קטנים, בית אבות יהודי וגם מרכז קהילתי. למרות שחלק ניכר מיהודי ונציה איננו מתגורר בגטו עצמו, הוא עדיין משמש אותם כמרכז ציבורי חשוב ועיקרי מאד, היכן שנמצאים כמה מהמוסדות היהודיים, לרבות בתי הספר והגנים (כולל גן של חב”ד). יש בגטו היהודי קישוטי קיר שונים המספרים את סיפורם של יהודי ונציה בזמן השואה, שידעו סבל רב.
אין אמנם מספר גדול של מוזיאונים וגלריות בוונציה, בהשוואה לערים מתוירות אחרות באיטליה, אך אלה ששם בהחלט מצדיקים עצירה וביקור קצר. כך אפשר ללמוד רבות על העיר המיוחדת הזו, על ההיסטוריה עתיקת היומין שלה ועל האמנים המקומיים שחיו בה והעשירו בזכות עבודותיהם את התרבות המקומית.
הגלריה המיוחדת הזו היא, למעשה, מוזיאון לאמנות שקדמה למאה ה-19 בוונציה והיא נמצאת על הגדה הדרומית של התעלה הגדולה. המקום המקורי נוסד בספטמבר 1750 והיה אחד מהמוסדות הראשונית שלמדו בו רסטורציה (שחזור) לאמנות. בשנת 1807 הוקם המקום מחדש ושמו שונה ל”אקדמיה המלכותית לאמנויות יפות”. אוספי האקדמיה הוצגו לראשונה לציבור ב-10 באוגוסט 1817 ומשכו תשומת לב רבה. בשנת 1879 הפכה הגלריה לעצמאית ובדומה למוזיאונים ממלכתיים אחרים באיטליה היא נמצאת תחת המשרד לתרבות ומורשת. בין כלל היצירות המוצגות במקום אפשר למצוא אוסף רישומים של ליאונרדו דה וינצ’י, שאף הוצג בלובר של פריז.
האוסף המרהיב הזה הוא מוזיאון לאמנות מודרנית ואחת האטרקציות המדוברות ביותר בוונציה. הוא שוכן בארמון ונייה דיי לאוני (Palazzo Venier dei Leoni), ארמון עתיק מהמאה ה-18 שהיה ביתה של היורשת האמריקאית פני גוגנהיים במשך שלושה עשורים. היא החלה להציג את האוסף הפרטי המרשים שלה, שכלל יצירות אמנות מודרנית מרהיבות, בשנת 1951 ולאחר מותה הועבר האוסף לקרן מיוחדת, שניהלה אותו, ופתחה לראשונה את המקום, שבו הוא הוצג, בשנת 1980. באוסף אפשר למצוא את עבודותיהם של אמנים איטלקיים בולטים ואמנים אמריקאים מז’אנרים שונים, כמו קוביזם, סוריאליזם וגם אקספרסיוניזם.
על גדות התעלה הגדולה של וונציה נמצא מוזיאון אמנות מיוחד, המציג את אוספיו המרשימים של הברון ג’ורג’יו פרנצ’טי, שנולדת למשפחה בולטת וחשובה בטורינו. למרות שאת הכשרתו קיבל בבית ספר צבאי, העדיף פרנצ’טי לבחור במסלול של לימודי מוסיקה ואמנות. בשנת 1891, כשנה לאחר נישואיו עם הברונית מריה הורנשטיין הוהנשטופלן, עבר לוונציה ושם רכש בניין רעוע מהמאה ה-15, שעם הזמן שופץ ושוחזר כדי להחזיר לו את מראהו היפהפה המקורי. פרנצ’טי נהג לנסוע לא מעט ובכל נסיעה רכש חפצים ודברי אמנות לארמון. כך לאט לאט גדל האוסף שלו עד שהפך לכדי מוזיאון באופן רשמי בינואר 1927.
מוזיאון קורר, שנמצא בכיכר סן מרקו בוונציה, אחד האזורים היותר מרכזיים ותיירותיים בעיר, מציג אוספים עשירים ומרשימים מאד, המייצגים את האמנות ואת ההיסטוריה עתיקת היומין של ונציה. תחילתו של המוזיאון הוא באוסף גדול שהוריש לעיר ונציה בנשת 1830 תיאודורו קורר (Teodoro Correr), שעל שמו הוא נקרא. קורר היה אספן נלהב, שהקדיש את מרבית חייו לאוסף של יצירות אמנות ומסמכים וחפצים שונים, המשקפים את ההיסטוריה של ונציה. אותה תקופה נחשבה למיוחדת מאד, שכן הרפובליקה של ונציה נפלה בשנת 17979 ובמשך עשרות שנים לאחר מכן היתה העיר תחת שלטונם של שליטים זרים. מתוך צורך אמיתי, החלו משפחות ונציאניות רבות למכור את האוספים היקרים שלהם, שנקנו על ידי זרים. עם מותו נתרם האוסף לעיר עצמה, כמו גם הארמון, ששכן על גדות התעלה הגדולה, היכן ששכנה המשפחה עד אז.
האי מוראנו מפורסם, כידוע, בזכות תעשיית הזכוכית שבו, וכיאה לאי שכזה, אפשר למצוא בו מוזיאון זכוכית מרהיב, המספר את סיפורה של התעשייה הזו לאורך השנים ואף נותן מקום גם להיסטוריה של הזכוכית בכלל. המוזיאון עצמו נוסד בשנת 1861 והמבנה שבו הוא נמצא שימש בעבר כארמונו של פטריס, המעוצב בסגנון גותי. בהמשך הפך המקום למעונו של הבישוף מרקו ג’וסטיניאן ומאוחר יותר הוא נקנה ונתרם. אוסף המוזיאון מציג, בין היתר, עבודות אמנות זכוכית מהמאה ה-20.
זהו מוזיאון לאמנות שנמצא באחד ממבני המכס הישנים של וונציה, בסמוך לנקודה ששימשה לעגינות ולמכס כבר בתחילת המאה ה-15. המבנים הזמניים שנבנו לאחסון סחורות ולעובדי המכס הוחלפו על ידי פונטה דלה דונגה, שבנייתה החלה בשנת 1677. המבנה עצמו וסגנון עיצובו משקפים את הבנייה, שהיתה אופיינית לוונציה במשך תקופות שונות. השיפוץ האחרון של המבנה, שעבר לא מעט שינויים לאורך השנים בוצע בשנת 1838, ושחזורו נעשה בשנים 2009-2008 במימונו של מיליארדר ואספן אמנות צרפתי.
מוזיאון התחרה נמצא בתוך ארמון עתיק באי בורנאו, היכן שפעל בין השנים 1872 ל-1970 בית הספר המפורסם לתחרה. הוא מציג פריטים נדירים ויקרים, חלק מסקירה מלאה על ההיסטוריה ועל אמנות התחרה. המוזיאון נפתח מחדש לציבור בשנת 2011 לאחר שעבר עבודות שיקום נרחבות. כיום הוא נחשב לאטרקציה תיירותית בולטת, המהווה הזדמנות נפלאה ללמוד על תעשיית התחרה המיוחדת.
המגיעים אל ונציה מתרכזים, לרוב, בעיקר אך ורק בה, אך מלבד, ובמרחק לא רב ממנה, יש כמה נקודות עצירה מעניינות, המצדיקות גם הן ביקור קצרצר של שעות ספורות. אל חלקן ניתן להגיע בשייט ואל חלקן ברכב. כך או כך, מומלץ לשלב גם אותן במהלך החופשה ולו כדי ליהנות מאווירה נפלאה.
הוא נחשב לנקודת עצירה פופולרית מאד וכמעט כל מי שמבקר בוונציה עושה את הדרך גם אליו. הוא נמצא בלגונה הוונציאנית של צפון איטליה והוא ידוע בעבודות התחרה המפורסמות, שנמכרות בו, ובבתים הצבועים בצבעים עזים. בוראנו נמצא במרחק של 7 ק”מ מוונציה ואפשר להגיע אליו באמצעות אוטובוס מים ונציאני, נסיעה שאורכת כ-45 דקות לערך ויוצאת מכיכר סן מרקו. בדומה לוונציה, מחולק בוראנו גם הוא לחמישה חלקים היסטוריים והוא ידוע, בין היתר, ברמת צפיפות גבוהה מאד (מכוסה כמעט כולו בבנייני מגורים עם מעט מאד שטחים ירוקים). את התחרה, שבזכותה התפרסם האי, החלו לייצר נשים שהגיעו אליו במאה ה-16. אותה תחרה יוצאה לכל רחבי אירופה, אך עם הזמן הדרישה אליה קטנה עד לשנת 1872, אז חזר ייצור התחרה המסורתי לחזית הבמה והפך למוקד משיכה של האי. התחרה שנמכרת בו היא אמנם יקרה, שכן היא מיוצרת, כאמור, באופן מסורתי ובעבודת יד, אך היא מזכרת מיוחדת במינה וגם מאד יפה.
קבוצת איי מוראנו, שמחוברים זה לזה באמצעות גשרים, נחשבים גם הם לאטרקציה פופולארית מאד מחוץ לוונציה עצמה והם נמצאים במרחק של 1.5 ק”מ צפונית לעיר. הם ידועים בזכות ייצור הזכוכית שבאי, עבודות יפהפיות של אמנים מקומיים המתמחים בכך, המוכרים את התוצרת שלהם לתיירים המגיעים לביקור ולמעשה לכל העולם. בתחילת דרכו שימש האי כנמל לדייגים וכמקום מרכזי לייצור מלח, בהמשך התיישבו בו נזירים שחיפשו מקום מבודד יותר, שיתאים לאורח חייהם. המנזר שלהם באי הפך למרכז רוחני של למידה ושל הדפסה, עד לשנת 1814, אז גורשו הנזירים מהאי. בשנת 1291 נדרשו כל יצרני הזכוכית בוונציה לעבור למוראנו ולאט לאט התפרסם האי בעבודות הזכוכית. למרות שהחלה ירידה בייצור במהלך המאה ה-18, ידועה הזכוכית של מוראנו עד היום כענף העיקרי.
